עדות של חיל בגדוד-זכרונותיו של נפתלי הולנדר

זכרונות מאת נפתלי הולנדר מס' אישי 5998

גדוד ד' חי"ש חיפה – גדוד 22 צה"ל.

פלוגה ב'- מחלקה 2 כיתה  2.

סיפורים אישיים מתקופת תש"ח כפי שחוויתי אותם

בליל 29 בנובמבר נערכה הצבעה באו"ם אודות חלוקת א"י המנדטורית לשתי מדינות יהודית וערבית וסיום המנדט הבריטי על א"י. לאחר ההצבעה שנתקבלה לטובת הקמת מדינה יהודית, פרצה שמחה ספונטנית. כל אנשי חיפה ירדו לרחוב הרצל ולכיוון בית הקרנות, שמחו ורקדו,כמובן יחד עם כל תנועות הנוער ,בליווי כלי נגינה עד לשעות הבוקר.

הערבים סירבו לקבל את תכנית החלוקה, וכך למעשה החלה מלחמת העצמאות. באותו יום ה - 30 לנובמבר יצא קשר אל חברי ההגנה להתייצב לגיוס, וכך גויסנו אנו המחלקה הדתית ליחידתנו גדוד ד' חי"ש חיפה. מפקד הגדוד שלנו היה מרדכי מקלף. התייצבנו בתחנת כיבוי האש ברחוב פבזנר שהיה בסיס הפעילות שלנו גם המתנדבים בכיבוי אש. משם, צעדנו לבניין הטכניון בהדר הכרמל. המפקדים שלנו קיבלו הוראות על התפקידים שיוטלו על כל כיתה ומחלקה, כל זאת לקראת השביתה הערבית הגדולה שהוכרזה ע"י "הוועד הערבי העליון", כמחאה על תכנית החלוקה. השביתה הערבית הוכרזה ל 3 ימים, החל מה 1 בדצמבר 1947.

משימה ראשונה: שמירה על עורק התחבורה לעיר התחתית, תוך כדי שמירה על בתי המלאכה והנגריות היהודיות באותו רחוב "סטנטון", (שיבת ציון). חולקו לשלוש נגריות עם נשק, שכלל אקדח אחד ושני רימונים מסוג "מילס", ומקלות קפ"פ. כך שמרנו יומיים על הנגריות בשעות העבודה. בימים אלו פינו מהבניין שמעלינו את המשפחות היהודיות הבודדות שהתגוררו שם, כך שביום שלישי נסגרו הנגריות ואני יצאנו למשימות אחרות. ביום השלישי בערב, הוטלה עלי משימה אישית והיא לשמור על משפחה יהודית- הורים ושני בנים, שגרו בשכונה ערבית ברחוב מספר 62. קיבלתי אקדח ושתי מחסניות ושמרתי כל הלילה על המשפחה בעודם ישנים. עם בוקר הובאה משאית קטנה עם שני סבלים סלוניקאים ותוך שעה פונתה המשפחה על כל מטלטליהם להדר הכרמל. וכך חזרתי לכיתה שלי ששהתה בבניין ביה"ס המקצועי שליד הטכניון. החזרתי את הנשק והמתנתי יחד עם המחלקה שלי למשימות הבאות.

ההגנה על התחבורה

חיפה מורכבת משכונות יהודיות ושכונות ערביות. בעיר התחתית היה איזור בריטי שחצץ בין השכונות וכונה בשם "בוין-גארד", איזור נוסף היה הנמל שבו הבריטים פינו ציוד מהארץ. בעיר התחתית היו שתי שכונות יהודיות, אחת נקראה בשם המרכז המסחרי הישן, ושניה נקראה המרכז המסחרי החדש רוב האנשים שעבדו בעיר התחתית גרו בהדר-הכרמל, בכרמל, בנווה שאנן או בבת גלים. היו שתי דרכים להגיע העירה. או דרך סטנטון או דרך המושבה הגרמנית. הכנופיות הערביות ניסו לפגוע ולשבש את התחבורה עי" ירי ופגיעה בנוסעים בשתי הדרכים.

הוקם מטה להגנה על התחבורה בבנין ברחוב הרצליה. משאית שמוגנה בקירות חצץ שימשה לליווי לפני ומאחורי האוטובוסים ולסיור במסלול הנסיעות. במשאית היה נהג ונהג עוזר, ועל המשאית ישבו שניים מאיתנו, ואינני זוכר כיום אם בכלל היה לנו נשק או ששימשנו רק להרתעה. היו תקריות שבהם נהרגו נוסעים באוטובוס שנסעו לעבודתם או חזרו מהעבודה לביתם.

מתחבורה עירונית לתחבורה בין עירונית

יום אחד קיבלתי משימה והיא ליווי מכלית עם סולר לגליל העליון. הנשק שקיבלתי היה אקדח "מאוזר ארוך קנה, עם שתי מחסניות ו 50 כדורים סה"כ. הוסעתי לשער של בתי הזיקוק (רפיינריז) למפגש עם המיכלית. במיכלית מצאתי מחבוא שהיה קרוב להישג יד, בגלל החיפוש שערכו השוטרים הבריטים. והנה לכם מסלול הנסיעה:

מבתי הזיקוק לכפר אתא, ומשם לכפר חסידים ,וזאת כל מנת למנוע מעבר בכפר הפורעים "בלאד אל שייך" המשך הנסיעה לכיוון ג'למי ומשם דרך כביש הסרגל לעפולה. מעפולה ליבניאל ומיבניאל לטבריה, שהיתה כבר שלנו. משם ממשיכים לגינוסר. שם התארגנה כבר שיירה של כ - 15 מכוניות להמשך הדרך עם ליווי של משטרת הישובים, בגלל היריות מג'יב-יוסף והגענו לקיבוץ, איילת השחר. שם פרקנו שליש מיכל סולר. פה יצא הפלמ"ח עם נשק גלוי ללוותינו. המשכנו בשיירה דרך "חלסה" (קרית שמונה) עד לכפר גלעדי, שם פרקנו שליש מיכל נוסף, ומשם המשכנו את הנסיעה לבד, ללא ליווי, עד לקיבוץ "דן", שם פרקנו את השליש האחרון של הסולר. החושך ירד בלילה ונשארנו ללון בקיבוץ, ולמחרת נסענו את כל הדרך הזו בכיוון ההפוך והגענו עם ערב לחיפה.

נסיעה נוספת היתה ללוות אוטובוס משוריין של אגד לעתלית ולזיכרון –יעקב אחה"צ. הגעתי לתחנה הזמנית של אגד, שהיתה ברחוב החלוץ, עליתי לנסיעה ואת הסטן שהיה לי פירקתי לשלושה חלקים ומסרתי לנוסעות להסתירן לידן, וזאת מחשש של חיפוש והחרמת הנשק ע"י הבריטים. הליווי נערך בגלל שלושת הכפרים הערביים שהיו בדרך והם: טירה, עין רזיאל ועוד כפר נוסף. הגענו לזיכרון ושם הלינו אותנו ליד תחנת אגד. למחרת, נאספו שוב הנוסעים בזיכרון יעקב ומשם המשכנו לעתלית, שם עלו הנוסעים לחיפה.

הקרב באושה הערבית

בשעות אחה"צ יצאנו באוטובוס הצמוד שלנו מקיבוץ בית אורן, ירדנו בכביש של מפעל המלט נשר לקיבוץ יגור ומשם לכיוון שלושת הקיבוצים רמת יוחנן, אושה וכפר המכבי. המ"ממים והמ"כ יצאו לתדרוך וכשחזרו נאמר לנו שבלילה נצא לכבוש את הכפר הערבי אושה. חילקו לנו נשק, קיבלנו רובים אנגליים, סטנים ומקלע ברן אחד לכל כיתה. כל אחד קיבל בנדרולת בד עם 50 כדורים, וכל כיתה קיבלה מקלע ברן עם 5 או 6 מחסניות ועוד 50 כדורים. כמו כן כל אחד קיבל גם 2 רימוני יד מסוג "מילס". 2 חבילות שוקולד של 50 גרם ומימיה אחת.

נשלחנו לשינה למספר שעות בבתים של חברי הקיבוץ. המחלקה שלנו נשלחה לשינה לקיבוץ אושה. בשעה 2 בלילה קמנו, עלינו לאוטובוס ויצאנו לקיבוץ רמת יוחנן לנקודת היציאה. התחלנו לצעוד בלילה, בהתאם לאימוני השדה שעברנו, והגענו עוד לפני עלות השחר לנקודת ההיערכות לקראת ההתקפה. הפלוגה התפרסה לרוחב ועם עלות השחר, כשהשמש מאחורי גבינו, קיבלנו פקודת הסתערות ותוך כדי צעקות קרב, הגענו לבתי הכפר, ואז התברר שהכפר ריק לגמרי. הכיתות התארגנו ונשלחו על מחוץ לכפר להגנה היקפית. הכיתה שלי עם המפקד אלכס לחר ואני, שהייתי סגנו, נשלחנו לתפוס עמדות לכיוון צפון מערב, כשממולנו הכפר קסייר, שנכבש על ידי יחידה מגדוד 21. הגענו והחלנו להקים עמדות ולהתחפר. בו בזמן אלכס שלח אותי לסייר בדרך עפר שירדה מהכפר וכנראה התחברה גם לכפר קסייר. ירדתי בדרך שהתפתלה בעיקול צפונה וכעבור כ – 200 מטר ראיתי גופות על השביל, התקרבתי וראיתי 4 גופות של חיילים שלנו שוכבות על הדרך, כאשר לפני הגופה הראשונה הייתה נפילה של פגז של מרגמה. החיילים לבשו בגדי חקי של "אתא" והיו חבושים בכובעי פלדה אנגליים והגופות היו נפוחות. חיילים אלו היו מגדוד 21 וביניהם היה כנראה גם המ"מ זוריק דיין. חזרתי לכיתה וסיפרתי למ"כ את שראיתי, והוא אמר לי לגשת למפקד הפלוגה בבית המוכתר ולהודיע לו על כך. הגעתי והודעתי על כך לסמ"פ פיני רצקי. הוא אמר לי אוקיי ואם אתר כבר פה אז אל תחזור כעת לכיתתך, אלא לך לכיתה של יואב רוזנבלום ותודיע להם לסגת ממקומם שמחוץ לכפר ולהתמקם במבואות הכפר. יצאתי כ – 200 מטר לכיתה של יואב, ואיך שאני מגיע אליהם ומוסר את ההוראה נפתחת עלינו אש חזקה, ואני רואה לידי את יעקב קולומבוס מתרומם ומקבל כדור במפסעה בעורק הראשי וכל המכנס שלו מוצף בדמו , והוא דועך לנגד עיני, כאשר הוא אומר: "אני הולך למות", כך זה היה . תוך דקה הוא השתתק ומת. זה היה ההרוג הראשון של המחלקה שלנו.

יואב המ"כ נותן הוראה למקלען לסגת, לתפוס עמדה, כדי לחפות על הנסיגה של האחרים. המקלען נסוג ותפס עמדה כזו שלא היה יכול לירות ממנה מבלי לפגוע בנסוגים. אני שהייתי לידו אמרתי לו בוא איתי או תן לי את המקלע , כדי לחפות על האחרים. הוא נתן לי את המקלע עם תיק צד והמחסניות. אני רצתי קדימה, תפסתי עמדה שמישהו הכין לפני כן. הצמדתי את הקת ללחי וכיוונתי את המרחק למינימום, היות וראיתי שהתוקפים נמצאים במרחק של 30-40 מטר מאחורי נפל קרקע, כשמידי פעם מתרוממת דמות ויורה. בכל פעם שדמות הייתה מתרוממת יריתי לעברה צרור קצר של 3-5 כדורים, וכך לאחר שהחלפתי מחסנית אני חושב שפגעתי ב 6 עד 8 דמויות ונהיה שקט.

התבוננתי סביב וראיתי שאני לבד ורק יעקב קולומבוס ההרוג נשאר בשטח. אספתי את המקלע, את המחסניות, את הסטן שלי והתחלתי לרוץ בדילוגים, כשמידי פעם אני נשכב עד שהגעתי לפאתי הכפר. היה חם מאוד והריצה התישה אותי מעוד. אני מגיע לכפר ורואה מספר חברים מהמחלקה עומדים ומשוחחים, כשביניהם שלמה להבי עומד עם רגל אחת מעל לפח ריק של נפט. כשהגעתי אליו הפלתי לידו על האדמה ממוטט, ואז אני שומע שריקת כדור מעל ראשי והכדור פוגע בעקב רגלו של שלמה ממש מעל לראשי. יכול להיות שהכדור היה מכוון אלי, אך היה לי מזל שנפלתי באפיסת כוח לקרקע. בכל אופן, שלמה פונה לחובש ואני הגעתי למפקדה בעיצומה של התקפה עלינו. נאמר לי להעלות את המקלע ולמוסרו לקפץ' מהמחלקה השניה ולהישאר לידו בתור מספר שתיים. בית המוכתר היה היחידי בעל שתי קומות. היתה ממנו תצפית טובה, אך מאידך הוא היה מטרה לצליפה אל החלונות שמאחוריהם היינו. מידי פעם צפינו וירינו לכיוון שממנו תקפו אותנו.

חייל מהמחלקה השניה בשם משולם עלה אלינו, ניגש על מנת לירות. הזהרנו אותו שצולפים עלינו. לא הספקתי לסיים את המפשט וכדור פגע ברובה שלו והוא נפצע קל בידו. בחדר השני נהרג המקלען דוד פלדבלום שנפגע גם הוא מצליפה, וכך עברו עלינו תשע התקפות. התחמושת אוזלת. ניתנה הוראה לרובאים למסור את הכדורים למקלענים ולהשאיר לעצמם 2 כדורים לכל אחד אחד ולמקלענים נמסר לירות רק כדור בודד מידי פעם. בשעה שהחלה עלינו ההתקפה התשיעית ראינו מכונית שמגיעה אלינו מכיוון הכפר קסייר. ליד הנהג ישב מישהו וירה צרורות ארוכים לעבר המתקיפים במכונת הירייה מסוג "בראונינג" שנשלחה בבוקר לתיקון, היות והנוקר שלו נשבר. מהמכונית משליכים לעברנו הלוחמים תחמושת. האש שלנו התחדשה במלוא עוזה וכאן נשברו התוקפים. הם נסוגו בבהלה, כאשר הם משאירים אחריהם מאות חללים בשטח. מכונית זאת הביאה גם קפה חם, מים והסנדויצ'ים, שהחיו את נפשנו, היות ולא טעמנו דבר במשך כל היום ,וגם שתיה לא היתה לנו.עם רדת הלילה, עברנו לכפר הסמוך קסייר למנוחת לילה, ועם בוקר חזרו חלק מהאנשים לכפר, על מנת להוציא את חללינו. אני לא חזרתי בבוקר לכפר, ייתכן שנחרשתי מהיריות בחסר הסגור ולא שמעתי דבר. למחרת בערב חזרנו לחיפה. היום למחרת היה ערב פסח. באותו יום ליווינו את חברינו למנוחות. ההלוויה שלהם יצאה מהצריף של הפועל ברחוב ירושלים לבית העלמין בחיפה- בחוף הכרמל.

קיבלנו חופשה להיות עם המשפחה בליל הסדר. למחרת החג הראשון של פסח, חזרנו לבסיס שלנו בבית אורן. באותו שבוע גם ביקרנו את משפחות הנופלים והשתתפנו בתפילות בבתים שלהם. בקרב זה נהרגו בפלוגה שלנו שישה מחברינו, ביניהם גם המ"מ נח מוזס, שחזר מאנגליה והצטרף אלינו בערב הקרב ולא הספקנו להכירו מקרוב. קרב זה היה ב 16/4/1948 ושבוע לאחר מכן ב 21/4/1948, אנו יוצאים לקרב השני שלנו והוא העיר חיפה.

ההגנה על התושבים מעמדות בקן התפר בין השכונות היהודיות לשכונות הערביות

לאחר סיום הפרק של ההגנה על דרכי התחבורה, נשלחנו לעמדות לשמירה על שכונת הדר הכרמל. העמדות שאנו התמקדנו בהן היו החל ממזרח למערב: רחוב השומר, רחוב איבן גבירול, בהמשך רחוב השמש, בית בורובסקי ורחוב אפגני. בכל העמדות היו סליקים שאנחנו הכנו אותם ובהם נשק מועט כגון אקדח אחד, תת מקלע "סטן" אחד או שניים, מספר רימונים, וכמובן גם מקלות קפ"אפ. בעמדות שנמצאו בסכנה גדולה יותר היה גם מקלע "ברן" שגם הועבר מידי פעם למקומות אחרים.

ביום היינו צופים מהחלונות לעבר השכונות הערביות ובתי השכנים. בשעות אלה הנשק היה מוסתר בסליק פרט למקלות, אך בלילה הנשק היה מוצא , על מנת שניהה מוכנים לכל מקרה של הפתעה. בכל עמדה היו (כחצי כיתה) בין 5-6 אנשים. את הארוחות שלנו אכלנו בבית החלוצות שברחוב יל"ג במשמרות, כך שמידי בוקר, צהרים וערב היינו נפגשים עם חלק מאנשי המחלקה שלנו, שהיו בעמדות האחרות.

בתקופה זו היו חילופי אש בין העמדות שלנו ובין אלו של הערבים, ואז כמובן התערבה גם המשטרה הבריטית שעדיין שלטה בעיר, ערכה חיפושים ומעצרים. באחת העמדות שלנו נתפס נשק ונעצרו שני חברינו יהודה אדלר וגדעון שגיב ז"ל (קליינר) והוגש נגדם כתב אישום על החזקת כלי ירייה. המאשים היה הוד מלכותו המלך ג'ורג' השישי.

לאחר פרק זמן בעמדות, הוחלט שבתור יחידת חי"ש , אנחנו צריכים לעבור אימונים. נשלחנו, כל המחלקה לסג'רה אשר בגליל התחתון. ביום התאמנו החל מאימון הפרט (פזצט"א) ועבור לאימון כיתה ואימון מחלקה. כל האימונים היו על הגבעות הסלעיות שמעל ומסביב למושבה- וזאת כאשר סג'רה הערבית עדיין קיימת, ומקיימת יחסי שכנות טובים עם השכנים.

בלילות השתתפנו בשמירה על סג'רה, וגם יצאנו לאימוני שדה וסיורים בסביבה. כמובן שהיו שיעורי אימון והכרת כל מיני כלי נשק שהיו בסג'רה, למשל מקלע פולני שדומה לברן, רק שהמחסנית מוכנסת מלמטה בין הרגליים. המדריכים שלנו היו יוצאי הבריגדה שבצבא הבריטי, חלקם נשארו לאחר מכן בגדוד, ואחד מהם אליידע בן שמש נהרג בקרב על כיבוש חיפה.

בזמן שהיינו באימונים בסג'רה, הוכנסו מכוניות תופת לרחוב הנמל ולעוד מקום, כך שהעבירו אותנו חזרה לחיפה והפעם לעיר התחתית.

בחיפה בעיר התחתית

הגענו למלון "סבוי" שברחוב הבנקים, משם עברנו לעמדות שמסביב לרובע שנקרא בשם "המרכז המסחרי החדש". גבולות הרובע היו מצפון רחוב יפו, מדרום רחוב אלנבי, במערב רחוב עין דור, במזרח היה קשר דרך רחוב יפו למרכז הישן כשבדרך הוא גובל באיזור מוגן בריטי שכונה בשם "בוינגרד" והיה מגודר בגדרות תיל גבוהים.

בתוך הגבולות של הרובע היו גם חנויות ובתים של ערבים שהיו נטושים. על מנת להשלים את הגנת הרובע נכנסנו לבתים אלו , על ידי סולמות ששאלנו מחברת חשמל. נכנסנו לקומה השניה ומשם ירדנו לבצר את הכניסה שמרחוב יפו, שהיה גבול בין היהודים לבין הערבים. בית אחד שלא פונה היה בית שהיה בפינת רחוב הפקדון והיתה בו מערכת העיתון הערבי "אה-דיפעא". דבר זה גרם כמעט לפגיעה בנו וזאת בהמשך.

היתה חנות חסומה בדלת ברזל. חשבנו שזו כניסה לחדר המדרגות וניסינו לפרוץ אותה. היתה שעת בוקר עת שפתחו את החנויות. בעל החנות ששמע את הרעש , הזמין משטרה, ואז נפתחה הדלת והופיע בעל החנות שהיה סווידן, בליווי שוטר בריטי וכשאני עומד מולו עם סטן דרוך, היו חילופי דברים וסוכם שהחנות תפונה, וכך היה.

בחצר מאחור נשארו ארגזים ובקבוקי זכוכית שהיו שווים כסף. החרמנו אותם לטובת קרן הפלוגה. מכסף זה הקמנו אנדרטה בקיבוץ רמת יוחנן ביום הזכרון הראשון לקרב באושה.

אירוע במחסום ברחוב יפו פינת הבנקים

מסביב לרובע היו מחסומי חביות על מנת להאט את מעבר המכוניות, וכן היה מעבר צר להולכי רגל עם שמירה שלנו. לא הרשינו לערבים לעבור והם לא ניסו לעבור. יום אחד שמרתי במחסום. ניגש למעבר איש לבוש חליפה אירופאית יפה, כשהוא אוחז בכמה תיקי ניירת ושואל אם הוא יכול לעבור לצד השני של רחוב צהיון. אמרתי לו : "בבקשה תעבור". אני זיהיתי שהוא ערבי וחשבתי לחפש עליו אחרי המחסום. כשהוא נכנס מעבר למחסום עצרתי אותו וערכתי עליו חיפוש ומצאתי בכיסו אקדח ומחסנית נוספת. החרמתי את האקדח והחזרתי אותו חזרה למקום ממנו הגיע. שמרתי לעצמי את האקדח, אך עם ערב באו אלי וציוו עלי למסור את האקדח. זה היה אקדח ספרדי מתוצרת "סומרדה", 7.65, כך לא זכיתי לאקדח אישי.

אירוע במחסום רחוב יפו פינת הפקדון

יום אחד נשלחתי לשמור במחסום זה. ברחוב יפו היה מחסום המורכב משתי שורות של חביות, על מנת שהמכוניות יצטרכו לעבור בזיג זג . מכיוון רחוב הבנקים הופיע משוריין בריטי ותוך כדי נסיעה הזיז שורה אחת מהמחסום. היות והייתי לבד, לא יכולתי להודיע על כך, אך לפתע לאחר כמה דקות מופיע מפקד הרובע אליעזר טנא ואני מספר לו את שקרה. הוא בוחן את המחסום ואומר לי:" בוא ננסה להחזיר את המחסום למקום." יצאנו שנינו לאמצע הכביש. אני פני למערב, והוא ממולי. ואז בעוד אנו מתאמצים להזיז את החביות, יוצא בריצה מהבניין הסמוך (מערכת העיתון הערבי " אה – דיפעא") בחור ערבי חסון ומעיף לעברנו רימון יד. אני שהייתי עם פני לכיוונו, צעקתי לאליעזר טנא: "שכב, רימון!", אך הרימון פגע קודם בגבו והתגלגל הלאה למרחק של 3-4 מטרים והתפוצץ. למזלנו, לא נפגענו. זורק הרימון נמלט ממול לכיוון בית הקברות במוסלמי. בעוד אנו קמים, חוזר המשוריין הבריטי ששמע את ההתפוצצות והשוטר שואל אותנו באם קרה לנו משהו ואמרנו לו: "הכל אוקיי", והוא המשיך בסיורו. אליעזר סבל מכאבים בגבו למשך זמן מה. הבניין האמור ניטש לאחר התקרית, וכך הושלמה אחיזתנו ברובע ללא שותפים.

נדודים

כעברו בערך חודש ימים הוחלפה המחלקה ומהעמדות בעיר התחתית עברנו למרכז הכרמל למשך שבועיים. התגוררנו על הקרקע בין העמודים שמתחת לבית הכנסת המרכזי של הכרמל. כנראה שהמ"מים שלנו נשלחו להשתלמות , וכך קיבלנו מ"מ זמני בשם בועז פופר. בכל בוקר הוא היה מעיר אותנו במשרוקית להתעמלות בוקר ולריצה, והכל במבטא יקי כבד. לאחר שבועיים אלו עברנו לשכונת אחוזה, שם שמרנו על השכונה מכוון טירה הערבית, וכן ליווינו את התחבורה לבין אורן וליערות הכרמל, וכעבור שבועיים נוספים, עברה המחלקה שלנו למושב "שבי ציון"- שם התגוררנו בתנאים טובים במוסד ילדים שהפך אחר כך לבית ההבראה "בית חוה". שוב אימוני שדה, א"ש לילה וסיור ליד הכפרים הערביים, לב"ב טיפוס מעל ומתחת לגדרות ושמירה סביב למושב.

ערב אחד הגיע מ"פ בשם שועלי מגדוד 21. הלכנו עימו לבית ההבראה של קופת חולים. שם חילקו לנו רובים פולנים ותחמושת ויצאנו סגורים בתוך משוריינים דרך כברי הערבית ושאר הכפרים שהיו שם, עד למחצבה שבצומת יחיעם- שם היה עלינו להמתין לשיירה שיוצאת מקיבוץ יחיעם וללוות אותה לנהריה. כעבור זמן המתנה, קיבלנו איתות בפנס מורס עם הודעה שיש עיכוב והשיירה לא תצא לדרך. חזרנו כלעומת שבאנו. החזרנו את הנשק וחזרנו לבסיס.

יום אחד מגיעה כיתה של אנשי פלמ"ח ומספר חבלנים ומשלוח של חומר נפץ בצבע אדום בשקים. מספרים לנו שזה חומר נפץ חדש מתוצרת חמ"ד בשם שדית. את החומר איכסנו באחד החדרים עם שמירה הדוקה נגד עישון. למחרת בלילה יצאו הפלמחניקים לכיוון תרשיחא פוצצו את ביתו של המוכתר וכן גשר נוסף בדרך. משבי ציון עברנו למוסד נווה הדסה שכיום שוכן בתוך טבעון למשך 3 ימי אימון פלוגתי, ומשם עברנו לקיבוץ בית אורן. שם הוקם למעננו מאהל ויום יום יצאנו לאימונים בסביבה.

חיפה

יומיים לפני ערב חג הפסח, ושוב אנו יוצאים לפעולה. מגיעים לחצר הטכניון בהדר הכרמל, מקבלים נשק אישי ורימונים וגם נשק כיתתי חדש לגמרי עדיין מרוח בגריז, מקלע גרמני מ.ג. 34 שנקרא בשמו העברי מגל"ד (m.g. 34). נאמר לנו שהנשק הגיע מצ'כיה לבית החרושת "אתא" יחד או בתוך מכונות הטכסטיל. המחלקה יורדת אל החצר של ביה"ס "הריאלי", כדי להתכונן ליציאה. המקלען חיים מנקה את המקלע מהגריז ואנו מקבלים שיעור קצר איך להפעיל את המקלע. נערך מטווח קצר מול חומת אבן. כשחיים יורה 3 יריות בבודדת ועוד צרור קצר אחד ועוד צרור בינוני אחד- זה כל האימון שניתן לנו לפני היציאה לקרב. בשעות הערב מעט לפני החשיכה, אנו יוצאים מהשער האחורי של ביה"ס הריאלי, הפונה לרחוב שמריהו לווין. אנו צועדים בטור עורפי חמושים בנשק וחבושים בכובעי פלדה. התושבים יוצאים ומתחילים למחוא לנו כפיים, היות ולראשונה הם רואים כוח עברי שיוצא חמוש לאור היום. אנשי משמר העם מהסים את המעודדים ואנו ממשיכים לרחוב הרצל עד למלון וייס שהיה ממוקם בפינת רחוב חסן שוקרי, ממתינים למעט חושך, חוצים בריצה מהירה לעבר קולנוע מאי, שם מתארגנת המחלקה, ושוב חוצים דרך חצרות לעבר שלושה בתים שנמצאים במורד הנביאים ממול לבית חורי. חוליית המקלע שלי נשלחת לקומה העליונה. אני עולה עם חיים והמקלע למעלה לקומה השניה ומתמקם ליד החלונות הפונים לעבר בית חורי.

ההוראה שניתנה: בחצות מיד לאחר גלגול ופיצוץ חביות נפץ, אתם פותחים באש אל הקומות העליונות של בית חורי על מנת לתת חיפוי למסתערים על הבית. המקלע החדש לא היה כל כך יעיל בשטח בנוי, בגלל שרשרת הכדורים שהיתה חייבת להיות במאוזן לפתח הכניסה ובירי מהחלונות השרשרת נשארה תלויה – דבר שגרם למעצורים. האימון שלנו היה קצר מידי,היות ולא היה לנו כל ניסיון קודם עם מקלע מסוג זה, בייחוד בשטח בנוי. כמו כן הוא היה ארוך וכבד עם שרשרות כדורים , ולא היה נוח לרוץ בין החדרים. לאחר 20 דקות סיימנו עם החיפוי וירדנו על מנת לחבור למחלקה שלנו ששעטה במורד המדרגות לעבר רחוב סטנטון. ירדנו במדרגות , עברנו את בית הכנסת "הדרת קודש". כאשר ממולו על שולחן שעל גבי המרפסת עומד מקלע ברן נטוש, שהמפעילים שלו ברחו. הגענו לבתים שחלשו על רחוב סטנטון וחברתי על הכיתה שלי. גם המקלען שחזר, תפס עמדה בקומה העליונה לכיוון הנמל. באחת הדירות מצאתי טלפון שעדיין פעל .הספקתי לטלפן לאבי ולספר לו היכן אני נמצא וששלום לי. על השולחנות בדירות שנכנסו אליהן היה מונח אוכל שעדיין לא הספיק להתקרר. מסתבר שהתושבים ברחו בבהלה מהרעש של חביות הנפץ ופצצות הדוידקה והשאירו הכל מאחוריהם. נשלחתי על ידי המ"כ אלכס לשמור על פתח הבניין שיצא לכיוון הרחוב. באמצע הרחוב שכבה גופה של חייל עיראקי בבגדי צבא וכובע פלדה שנפגע מהאש שלנו. כעבור זמן רץ חייל עיראקי נוסף וירד בסמטה לכיוון העיר מהקומות העליונות. פגעו בו. זה היה כנראה אחד הצלפים שנשארו עד הסוף בבית חורי. בשעות הצהריים פסקו הצליפות והיריות והשתרר שקט מוחלט. לא אנשים ולא מכוניות. נשמע רעש רחוק מכיוון הנמל, לשם ברחו התושבים וראינו ספינות ורפסודות מלאות באנשים המפליגים החוצה מהנמל. לאחר סיום הקרב הוחלפנו על ידי אנשי חי"ם וחזרנו קודם כל לבית החלוצות לארוחת צהרים ולמנוחה. למחרת בבוקר ירדנו לערוך חיפוש בשוק הערבי שבעיר התחתית. על מנת למצוא נשק ו/או אנשים שנשארו במקום, כל מי שנמצא הועבר לחקירה ולבסוף נשלחו לואדי-נסנס, שם רוכזו כל התושבים הערביים. מצאנו מחסני פצצות ומכונות תופת שהיו מיועדים להתפוצץ באיזור היהודי, אך לא הצליחו להשתמש בהם. נמצאו גם בתי מלאכה שייצרו בהם כלי נשק.

למחרת היה יום שישי, יום לפני ערב פסח שהיה במוצ"ש. יצאנו ללוות את חברינו שנהרגו בקרבות. הלוויה יצאה מצריף "הפועל" שבחרוב פבזנר אל בית העלמין שבחוף הכרמל. לאחר ההלוויה, קיבלנו חופשה לליל הסדר וביום שני בבוקר התייצבנו במקום המפגש, שהיה בחצר של בסמ"ת שמעל הטכניון הישן בהדר.

התקפה על "טירה הערבית"

שבוע עבר ושוב אנו יוצאים לפעולה נוספת והיא התקפה על "טירה". אנו נוסעים לעבר אחוזה עד למקום בו היה בעבר מחנה צבאי בריטי, יוצאים מהמכוניות ומתחילים לצעוד בשבילי הכרמל לכיוון דרום מערב ומתמקמים על גבעה שמשקיפה על טירה. חופרים עמדות ואז מתחיל ירי לעבר הכפר. לא עבר זמן רב והבריטים, שעדיין היו במחנות ליד טירה, החליטו שאנחנו מפריעים להם לפנות את מחסני הצבא שלהם וירו עלינו מספר פגזי תותח. כנראה הוחלט לסיים את הפעולה ולסגת חזרה לחיפה. בפעולה זו היה לפלוגה הרוג אחד. חזרנו לבסיסנו קיבוץ בית אורן, להמשך האימונים והכנה לבאות.

מבצע בן עמי וכיבוש עכו

בגלל אדיקות יתר במשמעת מים, וגם על כך שלא ידעתי לשתות מים בכל הזדמנות חליתי ולא השתתפתי בשתי פעולות אלו, אלא אך ורק בעקיפין. הרופא הגדודי שלח אותי לחדר החולים החטיבתי שהיה במחנה של מלון "טלטש" כיום מלון הר- הכרמל ששימש אז כמטה חטיבת כרמלי. במקום זה שהיתי בערך כשבועיים עד שהחלמתי וחזרתי למחלקה. בימים שלפני כיבוש עכו, העסיקו אותנו החולים במילוי פגזי דוידקה בחומר נפץ. החומר הגיע בשקים ובגושים והיינו צריכים לכתוש אותו ולמלא את הפגזים באבקה. לאחר המילוי הכנו את המרעומים וגם ציפינו אותם בחומר שקראנו לו סבון שקדים. פגזים אלו הוסעו לכיוון עכו ושימשו להפגזה אל מעבר לחומות לתוך העיר עכו. הלילה לאחר עבודה זו היה איום ונורא. הראש התפוצץ מכאבים והגרון ניחר . מעולם לא הרגשתי כל כך רע כמו לאחר עבודה זו. אז בכל זאת, גם אני נתתי את חלקי לכיבוש עכו למרות שלא הייתי שם.

אני זוכר שלא השתתפתי במסע באוניה חנה סנש , אך אני זוכר שהגעתי לקיבוץ שנקרא משמר הים. נדמה לי ששם היה מטה הפעולה ומשם הגעתי לצומת ראש הנקרה. שם התחפרנו בצידי הכביש והיינו עתודה לקרבות שניהל גדוד 21 בראש הנקרה, ובמקום בו היה אחרי כן בית ההבראה של המשטרה וזה היה ביום שישי ה -15 במאי. התבשרנו בקשר שהוכרזה "המדינה". 

 יצאנו יום אחד לכביש עכו צפת בשלב מסויים הגיעו עד לפני הצומת שני משוריינים של צבא לבנון השקיפו וחששו להתקרב ואז נסוגו חזרה לעבר הגבול הלבנוני. עוד באותו לילה יצאנו עם חבלנים כסבלים של חומר נפץ לכיוון מזרח, הגענו ליעד שהיה גשר אחרי הקיבוץ. הנחנו לחבלנים את חומר הנפץ והתמקמנו לחיפוי. לאחר הפיצוץ חזרנו לצומת ראש הנקרה. מכאן חזרנו למחנה ועברנו למחנה ג'למי, בו היה לנו צריף ארוך לכל המחלקה.

עמק הירדן

אחרי מספר ימים של אימונים בגבעות מול קיבוץ שער העמקים,ושוב אנו יוצאים לעבר יעד נוסף. הגדוד יוצא לעבר "עמק הירדן", על המשאיות מתנוססים הדגלים שנלקחו שלל מהערבים בחיפה, ובירידה לכנרת עולה מולנו הגדוד הראשון של הפלמ"ח שיורד דרומה, ואנו כנראה מחליפים אותו. עוברים דרך עפולה יבניאלי ומגיעים לחוות כנרת. אך הגענו ומפציץ סורי מגיע, מתפזרים לתעלות שמסביב ויורים לעבר המטוס, המטוס מטיל את הפצצות שמחטיאות ומסתלק, אחרי ההפצצה ממשיכה השיירה שלנו לקיבוץ "אפיקים" מתארגנים, משאירים ציוד לא הכרחי והפלוגה שלנו יוצאת לצמח.

הפלוגות האחרות א' וג' יוצאות לעבר הקיבוצים "שער הגולן" ו"מסדה" ונכנסות לקיבוצים שננטשו בזמן הקרבות. כתוצאה מהקרבות ירי התותחים וההפצצות ,עמק הירדן כולו מסריח מפגרים, והרבה גויות של פרות שפיזרו מעליהן סיד מונחות בשדות. אנחנו מתחפרים בצמח אל מול הכביש היורד מכיוון סוריה לרוחב הגיזרה, מקרוב לכינרת ועד פנימה אל מעבר לתחנת הרכבת של העיירה "צמח". מפגיזים אותנו בתותחים מכיוון "תל אל קסר", שם יושבים הסורים (היום קיבוץ "תל קציר"). אנחנו מצויידים בנשק אישי , רובה אנגלי 50 כדורים, 2 רימוני מילס, לכל כיתה מקלע ולמחלקה גם מרגמה 2 אינטש וכתגבורת קיבלנו חוליה של נשק אנטי טנקי "פיאט" עם חמישה פגזים, והפיאטיסט הוא חברנו קוני (קניאל).

היום היה שרבי וחם. הברחשים הציקו והמים אזלו.ומי מתנדב להביא מים? שמוליק מינסקי. הוא יוצא לעבר הכנרת, ממלא כד חלב במים, מביא ומחלק אותם לחפירות. המים לא היו טעימים, אך נשתו בלית ברירה, ולמרות שהוא סיפר לנו שראה גויות של חיילים סורים צפות במים, מאלו שנהרגו בקרבות הקודמים. כדי חלב אלו שנצצו בשמש גילו את מיקומנו בחפירות ובעקבות המים גם באה ההפגזה. לאחר ימים מספר, האיזור שקט וחזרנו לקיבוץ אפיקים להתכונן למשימה הבאה.

נהריים

בלילות הבאים יצאנו באוטובוסים מוכנים לפעולה שלמזלנו הטוב לא התקיימה. היה עלינו לחצות את נחל ה"ירמוק" על גבי רפסודות ולכבוש את נהריים, המהנדסים שלנו לעתיד לא הצליחו לבנות רפסודה שתוכל להעביר אנשים עם ציוד, וגם מבחינת אורך לא הספיקו כנראה כל הסולמות שלקחו מהמשאיות של קואופרטיב "עמק הירדן". בזמן שהמחלקה המסייעת והסיירים ניסו להקים את הגשר, ישבנו מוכנים באוטובוסים ליד בית הקירור של קיבוץ "אשדות יעקב" והמתנו. הפעולה בוטלה וזה היה מזלנו, היות ובנהריים היה מוצב גדוד משוריין של הלגיון הערבי בפיקוד בריטי, ומי יודע מה היו עלולות להיות תוצאות קרב זה, אם היה יוצא לפועל, וכמה היינו חוזרים משם לו בוצעה פשיטה זו. חזרנו לאפיקים, ומשם כעבור מספר ימים עברנו לעמק יזרעאל והמחלקה שלנו למושב תל עדשים, שם חולקנו למשפחות -שניים לכל משפחה. יהודה אדלר ואני שהינו אצל משפחה שסיפרו לנו שהבן שלהם בפלמ"ח בגליל העליון, ואני חושב שהיה זה בית משפחתו של רפול. אבי המשפחה היה איש גבוה וזקוף עם זקן תיש שחבש כובע שעם. שער הבית היה מורכב מראש של מיטה. בחצר היה עץ תות ענק ומתחתיו מיטת קפיצים ללא מזרון. על מיטה זאת שכבנו כשהגענו באמצע הלילה או לפנות בוקר מהמשלטים בהם היינו. היות והיינו עדינים ולא רצינו להעיר את בעלי הבית, כמובן שהם כעסו עלינו , אך כפיצוי ארוחות הבוקר שם היו נהדרות. באחד הימים מקבצים אותנו עם הנשק האישי שלנו במרכז המושב, אנחנו מחזירים את הנשק האנגלי שלנו ומערימה גדולה כל אחד מקבל רובה צ'כי חדש, רצועה חדשה לרובה ובנדרולות של כדורי רובה. הנשק נרשם וכל אחד חותם על הנשק שקיבל ומנקה אותו מהגריז. מקבלים שיעור הכרה לנשק החדש פירוק והרכבה,

ג'נין

ושוב אנחנו באוטובוסים יוצאים לפעולה כלשהי. תחנה ראשונה זרעין , שם ניתן לנו תדרוך על הפעולה. נאמר לנו שאנחנו עולים על העיר ג'נין ושבפעולה זו ישתתפו גם אווירונים ותותחים. מחכים שיחשיך היום , נוסעים הלאה ומגיעים למקום כלשהו. השעה 10 בלילה ואנו מתחילים לנוע באדמת חריש וטרשים. ההליכה קשה ולא נוחה. מידי פעם נעצרים ומחכים והכל בשקט מוחלט, וממשיכים הלאה, רק רעש אחד שובר את דיממת הליל והוא הרעש שנוצר ע"י הג'יפ שלנו. ההליכה אורכת מספר שעות. לבסוף מגיעים לעליה לגבעה וכאן יורים עלינו. ההוראה לעלות במעלה הגבעה בריצה. העליה קשה, אך עושים את המאמץ. באמצע העלייה אנו נתקלים בנער ערבי שרץ מולנו. רפי יורה בו בטומי-גאן. כל זה תוך כדי ריצה, וזאת על מנת שלא ימסור מידע עלינו. מגיעים לסוף הגבעה, מתחילים להתמקם והיום מתחיל להפציע. מחלקים לנו גזרות להגנה היקפית. אנחנו מתחילים לחפור ולהזיז אבנים, על מנת ליצור עמדות ירי. מידי פעם יורים לכיוונינו , אך זה נשמע מרחוק ולא כל כך נורא. היריות נשמעות מרחוק, אך אנחנו לא יודעים מה קורה שם. שומעים וגם רואים שהבניין הענק של המשטרה לא נכבש, אך כל ג'נין נמצאת לרגלינו ונראה שהיא נטושה.

היות ולא היו מים לשתיה והיה חם, וביקשו מתנדבים להביא מים מהעיר, והמתנדב היה שמואל מינסקי (מאור) שירד לעיר להביא מי שתיה , הוא יורד עד לבתים הראשונים ומביא לא רק מים, אלא גם חמור נושא מים.

צולפים עלינו. נפגע ונהרג חברינו דוד גולדשילד ז"ל, דוד היה ניצול שואה ושריד יחיד של משפחה גדולה. הוא הגיע אלינו לבני עקיבא והצטרף להגנה ולמחלקה הדתית. בשעות אחר הצהריים מתחילים לנוע אלינו חיילים מגדוד 21 שנפגעו קשה מאוד על ידי גדוד עיראקי שהגיע משכם מתוגבר בנשק כבד ותותחים. לשדות שבעמק מגיעים אוטובוסים בהם קורס הממ כפים שמתפרסים לרוחב הגיזרה, והמראה מלמעלה ממש נהדר. הם מנסים להתקרב לבניין המשטרה, אך נתקלים בהתנגדות קשה ולא מצליחים לכבוש את הבנייין. הם נכנסים לעיר, עוברים אותה הלוך וחזור, אך העיר ריקה מתושבים . כולם ברחו

עת ליל, מתקבלת הוראה מהגבעה, יורדים לכיוון הכביש, האוטובוסים ממתינים מסיעים אותנו למוקבילה, שם מתמקמים להגנה היקפית, באמצע הגבעה יש מערה ושם מתמקמים החובשים. אחד מהם בן -צבי ,מקבל בעקבות השהייה שם קדחת מערות. אחרי מספר ימים חזרנו למחנה ג'למי. החלה ההפוגה הראשונה ואנו חוזרים למחנה ג'למי. אני נקרא למ"מ יהושוע, שמודיע לי להתייצב במטה הגדוד שבבניין המשטרה. נאמר לי שאני יוצא לקורס צלפים. הקורס יהיה בכפר שמריהו. "הנה התיק האישי שלך התייצב שם". למחרת בבוקר אני יוצא לדרך ומגיע לכפר שמריהו ומתייצב לקורס.