כתבה שפורסמה בעתון במחנה בנובמבר 2010
שומרי הצפון
חטיבת כרמלי קשרה את גורלה עם הצפון כבר ב–1948, כשכבשה את חיפה והגנה על קיבוצי הסביבה במלחמת לבנון השנייה, אחרי שנים בהן קצת נשכחה, היא שבה לגזרה - והוסיפה לרזומה עוד כמה סיפורי גבורה "עכשיו אף אחד כבר לא חושב שאפשר להסתדר בלעדינו", אומר המח"ט. בכתבה כמה מסיפורי הצל"שים של החטיבה במבצע "חומת מגן".
כאשר צבי ויצרייבר (83) מסתובב בביתו, מוסט מבטו לעתים תכופות אל עבר תמונה גדולה התלויה על קיר סלונו. הנוף המשתקף ממנה עוצר נשימה: מבצר יחיעם במלוא הדרו, מוקף ברקע גלילי ופסטורלי במיוחד. ועדיין, כשעיניו פוגשות במראֶה הנוף, חיוכו הנעים של ויצרייבר נמחק. עבורו, מבצר יחיעם והרקע המלטף מסביב הם לא זיכרון מטיול חווייתי - כי אם רגע מכונן בחייו, בו איבד חברים יקרים.
בצהרי 27 במארס 1948 נקרא ויצרייבר, אז לוחם צעיר בחטיבת כרמלי, לנסוע בראש שיירה שנועדה לספק מזון, מים וחומרי בניין עבור יושבי קיבוץ יחיעם הנצור. המזון בקיבוץ החל לאזול, והשיירה - שמנתה שבעה כלי רכב משוריינים - ידעה כי עליה לפעול במהירות כדי להציל את התושבים. אולם מארב טרגי שהכינו ערבים מכפרי האזור, גדע במהירות את תוכניות הלוחמים.
"כאשר התקרבנו לבית–הקברות בדרכנו ליחיעם, ניצב בפנינו גל אבנים נמוך", משחזר היום ויצרייבר. "התקרבנו אליו עם הרכב, ואז נפתחה עלינו אש תופת. איתן זית, מפקד השיירה, הורה לנו לגשת במהרה לאשנבים ולהשיב באש לעבר התוקפים. תוך כדי נסיעה עברתי את המחסום הראשון בדרך, וכבר ראיתי את המחסום השני, שהורכב מחביות ומגל אבנים שהגיע לגובה של מטר. המשכתי לנסוע כשמסביב האש מתגברת, ואיתן, שראה שאני מהסס מעט, צעק לי: 'זוז, קדימה, אין לנו ברירה אחרת'. הייתי בטוח שהרכב ייתקע, אבל גם את המחסום הזה עברנו".
ויצרייבר התקרב למחסום השלישי, ואז, במרחק של שלושה מטרים, הבחין בשלושה מתושבי הכפרים אשר מכוונים לעברו את הרובים. "זינקתי על מנת לסגור את האשנבים, אך חטפתי כדור בכתף", הוא ממשיך. "יחזקאל בקרמן חבש אותי וצעק לי באוזן: 'אל תירדם! תמשיך לנהוג, עוד מעט נצא מכאן', אך בזמן שהוא דירבן אותי, קליע נוסף חדר לבית החזה שלי".
הלוחם המטושטש הצליח לסיים את הנסיעה, ולאחר טיפול מסור של הסובבים ניצלו חייו. אלא שגורל רבים מחבריו היה שונה - 47 מתוך 90 נוסעי השיירה איבדו את חייהם. הצד השמח של הסיפור הוא שבמותם, הצליחו הלוחמים להשאיר את הקיבוץ בשליטה יהודית. במחיר כבד, חבריהם שנותרו בחיים כבר סימנו לעצמם את היעד הבא.
ופלות בחינם
סיפורה של חטיבת כרמלי מתחיל ב–23 בפברואר 1948. חטיבת לבנוני, אשר הוקמה ארבעה חודשים לפני כן לצורך הגנה על צפון הארץ, פוצלה באותו יום לשתיים: לגולני - חטיבה מספר 1, ולכרמלי - חטיבה מספר 2. תחת שרביט פיקודו של משה כרמל, קיבלה החטיבה אחריות על הגליל המערבי, על עמק זבולון ועל חיפה ומבואותיה.
ב–17 במארס 1948 הגיעה הפעולה המשמעותית הראשונה של החטיבה. גדודים 21 ו–22 של כרמלי, בשילוב הפלמ"ח, יצאו למבצע במהלכו חוסל מפקד חיפה הערבית, מוחמד אל–חניטי. בן עמי פכטר והרמטכ"ל לעתיד מרדכי מקלף הובילו את הכוח, ובסיום המבצע נסללה למעשה הדרך לכיבוש חיפה.
שעת הכושר הגיעה כחודש לאחר מכן, אז נודע כי במהלך אחד הלילות פינה הצבא הבריטי את כל עמדותיו בחיפה. לוחמי החטיבה לא התכוונו לפספס את ההזדמנות ההיסטורית - ופתחו במבצע לכיבוש העיר ודרכי התחבורה המובילות אליה. בתוך יממה הושלמה ההשתלטות על השכונות הערביות, ורבים מתושביהן מיהרו לעזוב אותן.
המשך אותה שנה היה רצוף בהישגים עבור החטיבה: בשני חלקי מבצעי "עמי" ביססו לוחמיה את האחיזה בגליל המערבי, ובמבצע "יצחק" כבשו גדודיה, בשיתוף כוח גולני, את העיר ג'נין וסביבותיה. 40 מלוחמי החטיבה קיפחו את חייהם באותן פעולות. ביולי נחתמה שרשרת המבצעים, כאשר חיילי החטיבה נלחמו ב"צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י והשתלטו על הכפרים יאסיף, עמקה ואבו–סנאן שבגליל המערבי.
אברהם פלד, אחיו של מוסא, השריונר האגדי, התחיל את שירותו בחטיבה כמפקד פלוגה. במאי 1948 הוא כבר התמנה למפקד גדוד 22. היום, בגיל 88, מביט פלד לאחור על התקופה העמוסה ההיא, ונזכר בגעגוע בימים בהם היצירתיות הצליחה למלא את המחסור בנשק איכותי. "באמת ניהלנו קרבות יוצאי דופן, במהלכם התגלה עוז רוחם של אנשים רבים", הוא אומר. "לפני כחצי שנה המח"ט הנוכחי, אל"ם הושע פרידמן, הזמין אותי ועוד כמה חברים מעמותת ותיקי הגדוד להתלוות לתרגיל שהתקיים קרוב לאליקים. המפגש הזה, עם החיילים שמשרתים בחטיבה היום, היה מהנה מאוד וגם מרגש. ברור שישנם הבדלים עצומים בין אז להיום - בנשק, בהכשרה לה זוכים הלוחמים, בהווי - אבל החיילים רצו מאוד לשמוע על קרבות שניהלנו. גם על הכישלונות וגם על ההצלחות. היו לנו איתם שיחות מרתקות מאוד".
ככלל, נראה שוותיקי החטיבה היו שמחים להמשיך ולספר כמה שרק ניתן על התקופה ההיא. לשמוע מהמח"ט כי דמותם עדיין מהווה השראה. בראי הזמן, הם טוענים, האירועים ההיסטוריים זכו לפרשנויות שמנותקות מהמציאות. "אנשים כאן שוכחים את החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, ואת העובדה שלא אנחנו חטאנו בכך שלא קמו שתי מדינות", קובע חיים תיבון (83), חבלן בגדוד 22 בעת מלחמת השחרור, אשר הקים יחד עם רעייתו מוניקה את ארגון ותיקי הגדוד. "בזמן ההכרזה אנשים רקדו ברחובות עד הבוקר, ובחיפה המוכרים פתחו את הקיוסקים וחילקו שתייה, ופלות וממתקים חינם. המלחמה נכפתה עלינו, וכך גם הכורח להיות אמיצים - נשים וגברים כאחד".
אם יש משהו שוותיקי הגדוד כועסים עליו, זה השיכחה שאוחזת בדור הצעיר. "כשהתקיימה בחיפה עצרת ענקית שכותרתה '40 שנים לשחרור חיפה', רק אחד מהנואמים היה מהגדוד שלנו", מתלונן תיבון. ומוניקה, ששירתה כקשרית בגדוד 22, מוסיפה: "אנחנו אלו שכבשו את חיפה וזה היחס לו אנו זוכים? אין ספק שזה הרגיז אותנו. זאת הסיבה שהחלטנו להקים את העמותה, ושוחחנו עם יואלי אור, המח"ט דאז, אשר נענה בשמחה ובהתרגשות להצעה לשאת דברים בכינוס הראשון שלנו. מאז, הקשר המוצלח עם חיילי החטיבה רק התהדק יותר ויותר".
שותפות גורל
לאורך השנים הייתה חטיבת כרמלי חלק בלתי נפרד מהמערך הלוחם במלחמות ישראל. בתקופת מבצע סיני נפרסה בצפון, כחלק מהניסיון להיערך לאורך הגבולות למקרה שסוריה או ירדן יצטרפו למלחמה לצד מצרים. עשור וקצת לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, לקחו הלוחמים חלק בטיהור המוצבים הסוריים לאורך החוף המזרחי של הכנרת. במלחמת יום הכיפורים, החטיבה גויסה תחת פיקוד המרכז אך לא לקחה חלק פעיל בלחימה. בשנות ה–80 השתתפה כרמלי במלחמת שלום הגליל, ופעלה בעיקר לטיהור המרחב שבין צור לצידון ממחבלים.
העמידה זה לצד זה בחזית המלחמה יצרה עם השנים קשר בלתי אמצעי בין הלוחמים. עם זאת, נראה כי דווקא אירוע טרגי שהתרחש בלב העורף הישראלי העמיק באחת את השותפות בתוך החטיבה. בפברואר 2005, כשרוחות האינתיפאדה השנייה עדיין נשבו מסביב, יצאו לוחמי פלוגה ב' של אחד הגדודים לחגוג את יום הולדתו של הסרס"פ, רס"ל (מיל') ירון גרייבסקי, במועדון הסטייג' התל אביבי. רבים מהם נאספו בפתח המועדון, כשמחבל מתאבד פלסטיני התפוצץ במקום. שלושה לוחמים מהפלוגה ושתי בנות זוג נהרגו באותו אירוע. 12 אנשים נפצעו.
"הסיפור הזה טרגי מצד אחד, אך מחזק מאוד מצד שני, משום שהוא מדגיש באופן הכי טוב את ההוויה של המילואימניקים", מסביר מפקד הגדוד, סא"ל (מיל') הרן זיו. "באותו ערב הגורל שלנו נקשר זה בזה לעולמים. זו הייתה מציאות לא הגיונית, בה אתה חוזר מפעילות בשטחים ונהרג דווקא במסיבה בתל אביב. אך זה היה המצב באותן שנים, ואנשים באו לשם מהסיבה הפשוטה שהם חברי אמת. מיד אחרי האירוע גייסנו את הפלוגה כדי שלא יישארו משקעים, וערכנו ערב זיכרון בהשתתפות מפקד פיקוד הצפון דאז, האלוף בני גנץ. זו הייתה תקופה לא פשוטה, ומאז חיילי הפלוגה נוסעים עמם לכל מקום לוח זיכרון נייד".
המחויבות העמוקה לחטיבה, כך נראה, קושרת בין כל הדרגים - מחיילי הפלוגות ועד לקודקודים. כולם מספרים כי הם לא מהססים להשקיע שעות נוספות, מוכנים ללכת רחוק בשביל שמירת הגחלת. "הרבה נוהגים להגיד 'אני עושה מילואים בתנאי קבע', ואילו אני אומר שאני עושה קבע בתנאי מילואים", צוחק אל"ם (מיל') פרידמן, מפקד החטיבה, המשמש בימי האזרחות המועטים שלו כמנהל המכינה הצבאית "בית ישראל" בירושלים, שחלק מבוגריה הגיעו לתפקידי קצונה בגולני ובכרמלי. "מבחינתי, המחויבות שלי לחטיבה היא מלאה".
לא מפסיקים לרוץ
ציון הדרך המשמעותי האחרון בתולדות החטיבה הגיע לפני ארבע שנים, במלחמת לבנון השנייה. לוחמי כרמלי גויסו בסוף חודש יולי, ולאחר אימון קצר הועלו צפונה. הם נשלחו לפעול בכפר עייתא א–שעב שבדרום לבנון, ובמרחב שבינו לבין הכפר דבל. בשתי תקריות של חילופי אש מול אנשי חיזבאללה נהרגו חמישה לוחמים מהחטיבה: סמ"ר קיריל קז'דן, רס"ל יניב שיינברום, רס"ל גיא חסון, סרן אליאל בן יהודה ורס"ל אלעד רם. מנגד, 54 אנשי חיזבאללה נהרגו בקרבות אלו.
לבן יהודה ולרם הוענק לאחר מותם צל"ש. לרופא הגדוד, סרן (מיל') ד"ר אלכסיי קלגנוב, אשר נפצע בעצמו והמשיך לטפל בפצועים, ניתן עיטור המופת.
גבורת לוחמי החטיבה באה לידי ביטוי גם בפעילותם בכפר דבל עצמו. ב–9 באוגוסט, בעת שהחזיקו בכפר קאוזה, מרחק שני קילומטרים משם, הוזעקו החיילים לדבל. הם התבשרו כי שני טילים פגעו בבית בו שהו לוחמי יחידה מובחרת של צנחנים במילואים, ופצעו עשרות. "אילן אטיאס, המח"ט שלי, עדכן אותי בפרטים ב'ורד הרים', ואמר שאנחנו צריכים להתארגן לקראת חילוץ מהיר, ולהצטייד עם מקסימום כוח ואלונקות", נזכר סא"ל (מיל') דולב. "התארגנו בלי יותר מדי מודיעין, עשיתי תדריך יציאה קצר, ויצאנו ככוח אחד מקאוזה. בהמשך, חברתי במטע זיתים למג"ד הצנחנים בנוהל קרב מאולתר ובעזרת משרוקיות. הבנתי את המצב העגום במהרה, וללא כל השתהות נחלצנו לעזרתם, כאשר כל הזמן נורים לעברנו טילי נ"ט, פצמ"רים וירי צלפים. חילצנו את כולם, כמעט 30 פצועים, ולצערי אחד מהם נפטר בדרך. שמונה לוחמים נהרגו במקום. עד היום, חילוץ הפצועים מכוח הצנחנים הוא הסיפור בה' הידיעה של הקרבות שניהלנו".
על אף האבידות שספגו הם וחבריהם למערך המילואים, נראה כי קיימת בקרב לוחמי כרמלי הסכמה כי המלחמה השנייה בארץ הארזים עוררה הדים הכרחיים. לדברי המפקדים, היא הוכיחה את חשיבות החטיבה ואת הצורך החיוני בכשירות לוחמיה לפעולות מסובכות במתארים קשים. תדירות האימונים בשנה האחרונה והשיפור המהותי בתכנים המועברים ללוחמים, מעידים לדברי המפקדים כי התבצע שינוי של 180 מעלות בחשיבה האופרטיבית.
"המלחמה הזו הצילה את מערך המילואים", חורץ המח"ט הנוכחי. "בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה השתרשה תפיסה מסוכנת, ולפיה ניתן להזניח את חטיבות המילואים ולהתבסס על כוחות הסדיר בלבד. היום, אני מקווה שאף אחד כבר לא חושב כך. חשיבות המילואימניקים בעתות חירום לא תסולא בפז: קור הרוח, הניסיון הרב שנצבר במשך תקופות ארוכות ושיקול הדעת שבא עם השנים, לא ניתנים להמרה באמל"ח חדש יותר.
"אני זוכר שבמלחמת לבנון הראשונה, בתור מילואימניק צעיר בתפקיד מ"מ בחטיבה, חששתי שמא הוותיקים לא יתפקדו כמו שצריך. אך תוך כדי קרב במחנה הפליטים עין אל–חילווה בצידון, אחרי שנהרג אחד הלוחמים ואחרים נפצעו, שמתי לב שדווקא חלק מהצעירים לא מתפקדים כפי שצריך ואילו החבר'ה הוותיקים פועלים ביעילות ובאופן מעורר הערצה. לאחר מכן, כינסתי אותם באחת החצרות ושיניתי את ציוות הכוחות על–פי אומץ הלב ורמת התפקוד של הלוחמים. זו בהחלט הייתה נקודה ששינתה את קו המחשבה שלי מקצה לקצה".
פרט למהפכה ברמת הכשירות החטיבתית, המלחמה השפיעה על חייהם האישיים של רבים מלוחמי כרמלי. היא הבהירה להם עד כמה שברירי קיומנו על פני האדמה, והם נערכו בהתאם. "אנשים תפסו את עצמם בידיים והחליטו ליישם את האמרה 'יום שעובר - לא חוזר'", מספר אמיר אקשטיין, מילואימניק ויועץ פיננסי במקצועו. "לא מדובר בשינוי של 'אני אתחיל לאכול במסעדות וליהנות מהחיים', אלא בשינוי תפיסה רציני. כשאתה רואה דברים לא נעימים, אתה מתחיל לחשוב היטב מה אתה יכול לעשות בחלקת האלוהים הפרטית שלך ומה הרווחת בסוף כל יום. אני שקלתי בזמן המלחמה 90 קילוגרם, ובסיומה פצחתי בדיאטה משמעותית והתחלתי לרוץ מרתונים. היו אפילו אנשים שהחליפו מקצוע, כמו בחור שהיה נהג מונית והפך לעורך דין. מי שלא היה שם, לא יבין את זה. למי שכן היה שם, מספיקה החלפת מבטים כדי להבין".
השתתף בהכנת הכתבה: רס"ן גיא אביעד,
רמ"ד הדרכה במחלקת ההיסטוריה
המקור לכתבה אתר הגבורה:
No comments:
Post a Comment