מבצע ברוש-קרב שייך עבד- מנרה וכבוש דרום לבנון

BROSH OPERATION -SHIEKH ABBED BATTLE - MANARA-SOUTH LEBANON

השלט בשייך עבד שהוסר לאחר פינוי לבנון בתמונה נכדו של נתן גרשוני ז"ל שנפל בקרב

 

מבצע ברוש-קרב שייך עבד וכבוש דרום לבנון


עדותו של יוסף שי אל חייל בגדוד 22

הערת העורך:מדובר במסמך אישי המבוסס על זכרונות של  הכותב  מנקודת מבטו והשקפותיו

ואינו מסמך היסטורי רשמי

מבצע ברוש (9-18 ביולי,1948)

תוכנן מבצע נגד הסורים שהשתתפו בו הגדודים 22 ו 23 ומגמתו הייתה להשמיד את הצבא הסורי אשר באזור. גדוד 23 היה צריך לעלות תחילה וגדוד 22 היה צריך לכבוש את בית המכס הסורי. הם היו מצוידים היטב ובין היתר הפעילו נגדינו מכונות ירייה וגם כמה טנקים קטנים מתוצרת צרפתית. כוחות הגדוד היו צריכים לצלוח את נהר הירדן על יד פרדס חורי, לעלות לרמה, ולכבוש את בית המכס שהיה שם. הצליחה הייתה צריכה להתבצע על גשר אשר יקימו אותו 'הסטודנטים של הטכניון'. לא היה לנו ציוד צבאי כלשהו.

ברור שלא הצלחנו לבנות את הגשר, לא הצלחנו לחצות את הנהר ולעלות לרמה. התפתחה אז מחשבה בצבא שגדוד 22 יכול לבצע כל משימה. הרי הוא מורכב מסטודנטים בטכניון, ושום דבר לא יכול לעמוד בדרכם. הסתבר אחר כך שהיה לנו מזל, מאחר והסורים היו מוכנים היטב להגנה על בית המכס במכונות ירייה. היחידות של גדוד 23 נסוגו לאחור.

פלוגה ג' של הגדוד בפיקודו של אדי שטדלר נאבקה נגד הטנקים הסורים וההתקפות מן העביר. ליחידה היו 12 אבידות, אבל עמדה בהצלחה נגד הסורים. אלה יצאו להתקפת נגד, אבל לא הצליחו. מבצע ברוש לפחות עצר את ההתקפה שלהם, והם לא הגדילו את השטח הכבוש.

הקרב על שיח עאבד.

ביום אחד הורדנו ממשלט והועברנו למשטרת צפת. רציתי שנעשה מקלחת ויצאנו בסך מרחק קילומטרים , עד למחנה פילון. התרחצנו שם והוחזרנו באוטובוס. לפתע קיבלנו הוראות לעלות ישר למעלה לקיבוץ מנרה, שהותקף על ידי הערבים. היה קשה מאוד, בייחוד שהעברנו לקיבוץ מרגמות ותחמושת. העלייה ארכה שעות. הגענו למעלה לקראת בוקר. ההגנה תכננה אז לבצע מבצע לניקוי הגליל מאנשי קאוקג'י.

מפקד הפלוגה היה חבר שלי מהטכניון, גרשוני. התקיימה שיחה טלפונית עם מפקד החטיבה החדש מקסי כהן , שהיה לפניכן מפקד גדוד 24. הוא ציווה עלינו לצאת נגד הערבים בשיך עאבד. היה זה ביום, ומפקד הפלוגה הבהיר שמוטב לדחות את הפעולה עד לליל, בייחוד גם מפני שכולם עייפים מאוד. נצטווינו לצאת לפעולה. היה זה 23 באוקטובר 1948.

בשיחה שהתקיימה לפני שנים אחדות, לרגל חנוכת האנדרטה לנופלים בקרב, הסביר לנו מקסי כהן שהוא לא יכול היה לקבל החלטה אחרת משום שחשב על שחרור הגליל כולו. יצאנו לקרב. המפקדים היו מצוידים כולם בנשק אוטומטי, פרט אלי, שהייתי מצויד ברובה, משום שבאותו זמן האמנתי שאני צלף, וכל ירייה שלי היא פגיעה. מסתבר שזה היה מזל שלי. הערבים פתחו באש עלינו ופגעו בכל נושאי הנשק האוטומטי.

מספר הפצועים וההרוגים היה גדול, ולאחר שעות של קרבות ביום, קיבלנו פקודת נסיגה. לי זכורה זאת היטב, כיוון שחשוב היה לנו לא להשאיר נשק השייך לנפגעים. משך שעות נסוגונו עד לקבוץ. לא הייתה לנו כל הצלחה, והסמג"ד ניסה להרים את רוחנו בספרו שהאויב שלנו היה יחידה ערבית ממרוקו.

מסתבר שכלל הפעולות הצליח משום שהערבים נטשו את הגליל וזה עבר לידינו כך שניתן היה לנסוע לחיפה ישירות, דרך עכו..לא יצאנו אז לחופש, אבל זכור לי שבתקופה שישבנו במלון הזיתים יצאתי ללילה מטבריה לעפולה ומעפולה לחיפה, הכל בטרמפים.הספקתי להיות כמה שעות בבית בלילה, ולשוב. למחרת הייתי במפקד במלון הזיתים. ביקשתי לעבור ליחידה רובאית, לאחר נסיעה זאת קבלו את הצעתי והעבירו אותי לפלוגת רובאים.

כיבוש דרום לבנון.

ה 30 באוקטובר, 1948 נתקבלה פקודה לצאת קדימה, והפלוגה שלנו חדרה לדרום לבנון. כבשנו את הכפר חולה, ולאחר זאת גרמנו לכניעת מרבית הכפרים ששכנו עד נהר הליטני. היה זה מוזר שפלוגה מדולדלת , בת 55 חייל בלבד, כובשת את כל דרום לבנון עד הליטני.

באותו זמן נוהל משא ומתן להפסקת אש, ופינוי השטח אשר בדרום לבנון היה בין הגורמים אשר השפיעו על הסורים לפנות את משמר הירדן, ואת השטח אשר בידיהם ממדינת ישראל. על פרשת השיחות של שביתת הנשק כתוב במקומות אחרים.

נערך שלום זמני, ואנחנו חיינו בתקווה שיהפוך לשלום קבע. אנחנו הסטודנטים שוחררנו מהצבא, והתחלנו את לימודינו בטכניון, אשר ערך לימודים חוזרים עבור אלה שלא השתתפו בו בגלל שרותם הצבאי. כך רצה השם שמפקד הגדוד ואני למדנו באותו מחזור, במגמה להיות מהנדסי חשמל, וכך המשכנו.עד להשלמת התואר השני.

שרידי הגדוד הקימו עמותה של ותיקי גדוד 22. העמותה הזאת פעלה ועדיין פועלת באופן רצוף. רוח החים שלה היא בחורה שהייתה קשרית בגדוד בשם מוניקה, שהייתה סטודנטית בטכניון ונישאה לבחור שהיה גם כן סטודנט ולמד אדריכלות כמוה, ששמו חיים תיבון. העמותה הזאת הקימה אנדרטאות לנופלי הגדוד במקומות השונים, ואנחנו נפגשים מידי שנה , ונותנים כבוד לחברינו שנפלו. היא אף לחצה למתן השם 'גשר גדוד 22" לגשר שהוקם לכניסה בחיפה, במקום גשר רושמיה הקודם.