קרבות משמר הירדן וחירבת יארדה כנגד הצבא הסורי 1948

Syria invading north Israel -the battle of Mishmar Hayarden

On 14 May Syria invaded Palestine with the 1st Infantry Brigade supported by a battalion of armoured cars, a company of French R35 and R 37 tanks, an artillery battalion and other units. On 15–16 May they attacked the Israeli village Tzemah, which they captured, following a renewed offensive, on 18 May. The village was abandoned following the Syrian forces' defeat at the Degania Kibuttz a few days later. Subsequently, the Syrians scored a victory at Mishemar Hayardenon 10 June, after which they reverted to a defensive posture, due to the Carmreli cBrigade holding the lines to prevent more Syrian advane.

חרבת ירדה היא אתר ארכיאולוגי (נמצאו כאן ממצאים ארכיאולוגים מהתקופה הרומית המאוחרת בארץ ישראל ועד התקופה הממלוכית). ירדה ממוקמת סמוך למושב משמר הירדן.

המקום מוזכר גם בתיאורי מסעותיו של נפוליון בארץ ישראל. ירדה שימשה כבית אחוזה (חאן) ערבי טיפוסי וחד קומתי שנבנה בסוף המאה ה-19 מהתקופה העות`מאנית,  הוא בנוי כריבוע המקיף חצר פנימית בעלת כניסה בודדת, שבמרכזה באר מים מקורה ומסביב תעלות קשר מתקופת מלחמת העצמאות. המבנה השתמר כמעט בשלמותו. האחוזה ואדמותיה נרכשו על ידי קק"ל בשנת 1936.

מאז הכרזת מועצת הביטחון באו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947, המקום היה נתון להתקפות צבא ההצלה של קאוקג’י.

במלחמת העצמאות הייתה ירדה אחד המשלטים מול ראש הגשר הסורי באזור משמר הירדן שהוחזק בידי כוחות של חטיבות עודד וגבעתי. במקום התנהלו קרבות קשים ותפקידם של הלוחמים בירדה היה לבלום את הסורים בניסיונם לנתק את אצבע הגליל. זו הנקודה המערבית ביותר אליה הצליח לגיע הצבא הסוריה שפלש לעמק החולה ביוני 1948. חורבת ירדה עברה מיד ליד, ולאחר מספר קרבות היא נכבשה באופן סופי בידי חטיבת כרמלי ב-18 ביולי 1948. כיבוש הגבעה והאחיזה בה הם אלו שעצרו את הסורים מלפרוץ לגליל ובכך נקבעו גבולות המדינה ולא נפרץ קו ההגנה על יישובי הגליל.

מול ירדה, על כביש מחניים-משמר הירדן, החלו שיחות הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה. ההסכם נחתם ביולי 1949. 

שיחות להפסקת אש עם הסורים ליד משמר הירדן 1949

מפקד גדוד 22 אהוד בן ברק מחד ימין בזמן שיחות להפסקת אש במשמר הירדן

עבודות שימור חורבת ירדה החלו באמצע שנות ה-90. האתר שוקם והוקמה בו אנדרטה לזכר 78 הנופלים בקרבות. האנדרטה צופה לכיוון מזרח, על הרי גולן ומושב משמר הירדן הסמוך.

בחרבת ירדה הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות לבלימת הצבא הסורי בגזרת משמר הירדן.

משלט 243 - משמר הירדן 10/06/1948, ג' סיון תש"ח

רקע כללי

ב- 10 ביוני 1948 נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה בקרבות מלחמת העצמאות. בגזרת הגליל העליון המזרחי הוסיפו להתנהל חילופי אש והטרדות הדדיות לאורך כל תקופת ההפוגה.
בגזרת משמר-הירדן, מדרום לאגם החולה וליד גשר בנות-יעקב, נפרסה החזית באופן הבא:
הצבא הסורי שחצה את הירדן וכבש, ב- 10 ביוני, את משמר-הירדן, התפרס במושבה וסביבה בשורת משלטים וגבעות בהן - גבעה 223, מדרום למושבה ובמשלט 243, השולט ממערבה לצד כביש הדרך למחניים וגשר בנות יעקב. צה"ל והכוחות היישובים המקומיים, הוסיפו להחזיק ביתר הישובים בסביבה: דרדרה ממזרח לאגם החולה, חולתא, כפר-סולד, אילת-השחר, מחניים ובירווה שמול משלט 243.
הקרב בו אנו מדברים הינו חלק ממבצע "ברוש" שהתנהל בתקופת קרבות "עשרת הימים" בימים שבין ה-9 ל-18 ליולי 1948.
בזמן ההפוגה כוחות מקומיים, מן הישובים ומחטיבת "עודד", בסיוע כוחות סדירים מחטיבת "גולני" וכוחות 'כרמלי' מגד' 23, נפרסו להגנה בגזרה. היה חשש לניתוק אצבע הגליל בתנועת מלקחיים של כוחות סוריים ממזרח וכוחות לבנוניים, בסיוע כוחות "צבא ההצלה" של קהוקג'י, מצפון וממרכז הגליל. הערכת המצב הייתה כי רק ניצול הזמן הקצוב, עד תום ההפוגה ב- 10 ביולי, להערכות ותגבור לצד נטילת יוזמה, בסיומה, יאפשרו את בלימת המשך ההתקדמות הסורית. הוחלט כי כוחות צה"ל יפעלו לניתוק 'ראש הגשר' הסורי במשמר-הירדן מעורפו במטרה לבודדו , תוך הפעלת לחץ דו-צדדי, מחזית ומעורף, בידי כוחותינו. התכנון כלל איגוף מצפון לראש הגשר של עיקר הכוח בסד"כ של שני גדודים (22 ו- 23). המהלך כלל תוכנית לצליחת לילית של הירדן ושל אגם החולה, חבירה לכוחות בדרדרה והתקדמות בכיוון כללי דרום, תוך תפיסת עמדות שולטות ממזרח לירדן עד 'בית המכס' והכביש העולה מגשר בנות-יעקב לכיוון קונטרה. ניתוק משמר-הירדן והגשר על-ידי החזקת הכביש והמשלטים סביבו: בית-המכס, חרבת דוריג'את, בית המשטרה והגבעות החולשות על דרדרה, יביאו לחיסולה של המובלעת הסורית ממערב לירדן.
כוח שני, בסד"כ של גדוד 2 פלוגות מקובצת מגדוד 11, וחלקים מגדוד 24, יועד ללחימה בקטע ממערב לירדן, מול ראש הגשר הסורי. מגמת הכוח הייתה ריתוק הכוח הסורי העיקרי והעסקתו, תוך תפיסה של מירב השטח ממערב לירדן והנקודות שנפלו בידי הסורים במהלך הלחימה ערב ההפוגה.

שעת האפס, נקבעה בדמדומי-הערב של 9 ליולי 1948. היחידות החלו לנוע לתפקידיהן לפי התכנית, במגמה ליטול את היוזמה, כאמור, לפני שהסורים פותחים בלחימה, להפתיע את האויב בעמדותיו ולאפשר זמן מרבי של לחימה, שתחילתה בצליחה קשה והמסוכנת של המים, בחסות החשכה.
בשעה שנעשו המאמצים לעבור את הירדן ונערכו הקרבות מעל לדרדרה (פלוגות מגדודים 22 ו-23), תקף כוח שלישי מגדודים 11 (פלוגה א', מחלקה 1) ו- 24 (פלוגה ג', מחלקה מקובצת), את המשלטים של הסורים אשר מסביב לראש-הגשר: בהם משלט 243. מגמת התקפתו - לרתק את כוחות הסורים, כדי להניח ולהקל את תנועת הזרוע הצפונית ? הצולחת, ועם ניצול ההצלחה, בתיאום עם הזרוע הזאת, להכריע את האויב הנחלץ מפנים ומאחור. כתוצאה מהתקפה זו נפלו במשך הלילה הראשון רוב המשלטים לידינו והסורים נסוגו אחור, אל עבר שרידי משמר-הירדן, בהשאירם את נפגעיהם. עם האיר הבוקר לא היה בידי האויב, אלא משלט אחד, הוא משלט כאדר-אל-ר'נמה, ומשמר-הירדן עצמה, היושבת בעמק. מצבו של האויב בראש-הגשר נראה היה, אפוא, קשה ונראה היה כי תוכנית מבצע 'ברוש' עולה יפה. גם בזרוע הצפונית עלה בידי הכוחות להגיע לרוב הנקודות המתוכננות, למרות, שהיה איחור גדול בלוח הזמנים. בגלל האיחור בלוח הזמנים, החליט הפיקוד לעצור את ההתקדמות ואף להשיג כוחות מסוימים לאחור, ומהלך האיגוף הכולל של המבצע לא הושלם.
לפנות בוקר של יום המחרת, ה- 10 ליולי, פתח האויב בהתקפת נגד גדולה ורבת-היקף. לאחר ריכוך ארטילרי, התחילה ההתקפה על המשלטים שנכבשו. היו אלה התקפות שריון, שחיל-רגלים צועד מאחוריהם. הטנקים היו מתקרבים עד מרחק מסוים, נעצרים ומפעילים את תותחיהם, בהטילם אש על המשלטים שבידינו. בידי יחידותינו לא היו כל כלי נשק אנטי-טנקים יעיל לטווח זה. לא היה כל טעם להפעיל את כלי הנשק הקל והבינוני שבידי היחידות נגד השריון, כי דבר זה היה רק עלול לגלות את מקום יחידותינו ולדלל את התחמושת, מבלי לגרום לאויב נזק.
מיד בשעות הבוקר המוקדמות, ערך האויב את התקפת-הנגד שלו בשלושה ראשים עיקריים, שנעו אל משלט 243 וירדה, בגזרה המרכזית ותל-המעברה, בכיוון פרדס חורי וחולתא, בגזרה הצפונית. כל משלט הותקף לפחות על-ידי גדוד רגלים אחד. יחידותינו על המשלטים, כמחלקה עד פלוגה לכל היותר במשלט, שעמדו באש כבדה, התגוננו והדפו התקפות האויב, בגרמם לו אבדות קשות. פצועים וגופות הרוגים סורים נשארו מתגוללים בשדה שלפני המשלטים. גם בקרב כוחותינו רבו הנפגעים.
אולם כעבור זמן מה, נפלו לידי הכוח הסורי משלט 243 וירדה כשיחידותינו נסוגות מהם באבידות. בהמשך היום הראשון של הקרבות, ה- 10 ליולי , נסוגו כוחותינו מרוב המשלטים, שנכבשו מידו בלילה הקודם

בהמשך הלחימה במסגרת קרבות "עשרת-הימים" ומבצע "ברוש" עוד עברה ירדה והשטח סביבה פעמים אחדות מיד ליד.  עם כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה, בליל ה-18 ביולי 1948, היה משלט יארדה בידנו ואילו משלט 243 נשאר  בשליטה סורית

חייל מגדוד 22 בחירבת יארדה ליד משמר הירדן

 ירדה – הקרב האחרון

רשם: ידידיה יצחקי

אני לא בא לספר את ההיסטוריה של ירדה במלחמת העצמאות, אלא לספר על החוויה האישית שלי בקרבות שהתחוללו ב"תל המעברה" ובירדה בין 10 וה-17 ביולי 1948, ב"מבצע ברוש", כלומר בקרבות על "ראש הגשר הסורי" במשמר הירדן. זה היה לפני 70 שנה, אבל החוויות מאותם ימים אמנם חרותים היטב בזיכרון, עם זאת, אין זה מן הנמנע שהזמן שעבר השפיע על האופן בו אני זוכר ורואה את הדברים, ושזיכרון זה או אחר אינו חד כפי שהיה, ואולי נשמטו כמה פרטים, כך למשל לא את כל שמותיהם של החברים אני זוכר.  

בדצמבר 1947, בימים הראשונים של מלחמת העצמאות, הייתי סטודנט בטכניון, שנה ראשונה. בהיותי חבר בהגנה גויסתי לפלוגה של סטודנטים, לימים פלוגה ג' בגדוד 22, בחטיבה 2, כרמלי. ב"ההפוגה הראשונה", ביולי 1948, היינו מוצבים בעמק הירדן, בצמח, בשער הגולן ובמסדה. שם ראינו לראשונה טנקים, ושמענו את הסיפור על הטנק בדגניה. בלילה שלפני התחלת הקרבות של "עשרת הימים" העבירו אותנו לעמק החולה. במשך אותו לילה עברנו בסירות את הירדן, בימים כתיקונם זו הייתה יכולה להיות חוויה נעימה מאוד, אבל באותם ימים, זו הייתה בשבילי חוויה של פחד. המשימה הייתה כיבוש בית המכס הסורי, על הרמה. זו לא הייתה אמורה להיות משימה קלה, זה לגמרי לא קל לטפס ברגל תחת אש במעלה ההר אל בית המכס. נחמן הג'ינג'י אמר זאת בקול, אנחנו נבצע את המשימה, אבל יהיו הרבה קורבנות, הוא אמר. הכוח שלנו היה מדולדל, כיתה כללה 6 או 7 חיילים, שתי כיתות כאלה היו "מחלקה". לפנות בוקר החזירו אותנו בסירות לגדה המערבית. אף על פי שרווח לי מעט, הבנתי שקורה משהו לא טוב. ואמנם, אמרו לנו שהסורים עברו את הירדן, מטרתם היא לנתק את "אצבע הגליל". עלינו על גבעה רחבה, סמוכה למוצא הירדן מאגם החולה. גבעה זו נקראה בפי הערבים קברות בנות  יעקב, כמו הגשר. אנחנו קראנו לגבעה זו "תל המעברה".    

הכיתה שלנו, בפיקודו של יעקב דיטקובסקי, "דיטה", תפסה מבנה נטוש בקצה הדרומי של התל, אני ויוסקה בילדרמן, שהיה מבוגר ממני בעשר שנים, החזקנו חפירה מחוץ לבניין, היה לנו מקלע מ"ג 34, ורובה צ'כי. מולנו הופיעו שני טנקים סוריים, "רנו". הם נעצרו כ-100 מטר לפני החפירה שלנו וירו עלינו אש כבדה של מקלעים. מפעם לפעם ראינו חיילים שיצאו מהטנק שלהם, להתאוורר, כנראה, כיבדנו אותם באש מהמקלע שלנו, אולי פגענו בכמה מהם. השכיבה הממושכת בחפירה עם האויב מול העיניים היתה קשה לנו. יוסקה אמר לי, אם נצא מכאן בחיים אני משקה אותך בבירה עד שתצא לך מהאוזניים. זה לא היה מצחיק, ממש לא. בשעת צהריים מאוחרת הורה לנו דיטה להיכנס לבית, הטנקים נראו כשהם נעים לכיוון שלנו, ולא היה לנו שום נשק אנטי-טנקי. ביקשנו חיפוי, אבל דיטה אמר שאין לחיפוי כל השפעה, "רוצו מהר אל תוך הבית", אמר. כשקמנו מהחפירה, פתחו הטנקים באש מקלעים, רצנו לאורך קיר הבית, ראיתי כדורים נתקעים בקיר, אבל הם לא פגעו בנו, הגענו לבית בלא פגע. אחרי מנוחה קצרה מאוד, ואחרי ששתינו מעט מים, הורו לנו לסגת אל המבנה ששכנה בו המפקדה, בחלק הצפוני ביותר של התל, מעבר למוצב שהיה בראש התל. התחלנו לרוץ לכיוון המפקדה, יוסקה קיבל כדור בבטן, אבל המשיך לרוץ, והגיע למפקדה, אני הגעתי בלא פגע. בבית המפקדה היה חובש שטיפל ביוסקה, עם יתר הפצועים, הכינו לו משכב בפינת החדר וחבשו לו את הבטן. אני ישבתי על ידו. מאיר מרחב, מפקד המחלקה, נכנס כמו רוח סערה וביקש מתנדבים שיצאו להביא שנים או שלושה פצועים שנותרו במוצב שעל ראש התל. דיטה רצה לצאת אבל הוא היה פצוע ברגלו הימנית. לא הרשו לו לצאת. ראיתי שמכל הנוכחים אני הייתי האחד שלא היה פצוע קמתי לצאת, אבל מאיר עצר אותי, "אתה לא תוכל לסחוב את נתן, סתם תיהרג". אני התעקשתי, אני חייב לצאת. מאיר ושמוליק, הרב-סמל שלנו, עצרו אותי בכוח. עזור ליוסקה, אמרו לי, שב לידו ועודד אותו. פרצתי בבכי, על שלא נתנו לי לצאת, על המצב שהיינו בו. יוסקה ניסה לנחם אותי, הוא החזיק את היד שלי, ולא אמר מילה. עם רדת החשכה הגיע כוח שהחליף אותנו, חזרנו לראש פינה. בדרך המתין לנו חבר עם קערה מלאה שזיפים קרים. שתבוא עליו הברכה. במחנה שמעתי שאברהם קווטינסקי נעדר. למדנו בתיכון באותה כיתה, וכך גם בטכניון. שמעתי שהוא נפל בשבי בידי הסורים, וחזר רק אחרי שנה. הוא היה עם הכוח שנשאר בצד המזרחי של אגם החולה, שטח שנתפס בידי הסורים. 

המפקדה של המבצע כולו הייתה במלון "שולמית" בראש פינה, אנחנו חנינו בחורשת הזיתים שבכניסה למושבה, קראנו לה "הוטל דה-אוליב". במשך כמה ימים התארגנה הפלוגה שלנו מחדש. בערב יום חמישי, 16 ביולי, נשלחנו להחליף מחלקה מגדוד 23, שהחזיקה בירדה, ונראה שהייתה מותשת. בירדה הייתה חורבה של מבנה ישן, חאן עתיק כנראה, עם חפירות הגנה מסביב, שהכינו אלה שקדמו לנו. את הלילה הוצאנו בהעמקת החפירות. אני, עם חברי איתן ברוור, סטודנט בטכניון, איש דתי מתון, ויוסלה רייס, עולה חדש דובר יידיש, קיבלנו חפירה במורד המערבי של הגבעה. היה לנו, כרגיל, מקלע מ"ג 34 שנקרא "שפנדאו", שני רובים צ'כים וכמה רימונים. בצד המערבי של החורבה מאחורינו, הייתה עמדה של מקלע כבד, שמשו אותה שלושה חיילים, כנראה מהפלוגה המסייעת של חטיבה 13.

עם בוקר החלה ההתקפה של הסורים. היא נפתחה בהפגזה כבדה על המקום, כעבור זמן מה הגיעו חיילים סוריים למגע של פנים אל פנים. אנחנו ירינו בהם מהחפירה שלנו בכל מה שהיה לנו, והצלחנו להרחיק אותם, ראינו שכמה מהם נפגעו, כנראה גם נהרגו. האש שלהם נעצרה לזמן מה, אבל אחרי שעה או שעתיים, אולי יותר, הם חידשו את ההתקפה. הם היו בטווח האש שלנו, ושל המקלע הכבד שהוצב מאחורינו, כך החזקנו מעמד בחפירה עד לשעת צהריים מאוחרת. כשהתחילה התקפה מחודשת, המקלע שלנו נעצר. ירדתי לחפירה עם המקלע וניסיתי להפעיל אותו, הבריח היה תקוע, משכתי אותו בכל כוחי, בלא הצלחה. אמרו לי שזו תקלה נפוצה במקלעים האלה. איתן היה במתח, "השפנדאו זה החיים שלנו", הוא אמר כשהוא זורק רימונים על החיילים שהגיעו קרוב לחפירה שלנו. הוא הסתובב רגע לראות מה אני עושה, ונפגע בעוצמה רבה בראשו. אפשר שזה היה פגז. בלי המקלע ובלי איתן לא היה לנו סיכוי להחזיק בחפירה שלנו, הוריתי ליוסל לסגת לראש הגבעה, בזחילה בתעלת הקשר, ואני זחלתי אחריו. 

כשהגעתי למשטח שלפני החורבה, המום כלשהו, גמגמתי איתן נהרג. ראיתי שאחד משלושת החיילים ששרתו את המקלע הכבד היה פצוע קשה. זה היה בחור תימני, מלמל כל הזמן, ימוּת, ימוּת. החיל שליד המקלע המשיך לירות, ועם זאת ניסה לעודד את החבר שלו, "שכב בשקט, יהיה טוב, אני מבקש ממך", הוא אמר וחזר ואמר. בהמשך היום נהרגו שניהם. היה שם סמל ששכחתי את שמו, הוא כרע ברך, לקח את הרובה שלי והחל לירות לעבר החיילים הסורים. הייתי המום, אבל זה לא היה הלם קרב. התאוששתי, ניסיתי לראות איפה יוסל, חשבתי שהוא בצד השני של החורבה. ראיתי את סיני צמחי, מפקד המחלקה שלנו, עומד זקוף, עם רובה ביד ומחלק הוראות להמשך הלחימה. ראיתי את שמואל שטרן, חבר קרוב, סטודנט ומתמטיקאי מצטיין, יושב במעגל עם עוד כמה חיילים וממלא שרשראות של כדורים בשביל המקלעים הכבדים. הוא אמר לי, יהיה בסדר, יהיה בסדר... את שניהם לא ראיתי יותר, הם נהרגו מאוחר יותר. לפתע הופיע מטוס, טס מעלינו נמוך מאוד לכיוון אילת השחר. המטוס שלנו! קרא מישהו, זה מטוס סורי, ענו לו. לפני שהמטוס הסורי הספיק לעשות משהו, מישהו או מישהי מאילת השחר הפיל אותו. מי זה היה? היו כמה חברות וחברים מהקיבוץ שלקחו לעצמם את האחריות להפלת המטוס, כמו בסיפור על הטנק בדגניה.

אני הרמתי תת-מקלע סטן שהיה מונח שם, והתחלתי לירות אל החיילים הסוריים שהתקרבו לחפירה שנסוגונו ממנה. ראיתי פגיעות יפות בכמה מהם, אבל כעבור זמן מה חלף כדור ו"שיפשף" את אצבע האמה של ידי הימנית. החובש שלנו, סטודנט ממוצא הולנדי, הוא מילא את תפקידו בקור רוח, חבש את האצבע שלי, ואמר שראוי לתת לי משולש שאניח עליו את היד, אבל זה עלול להיות "דגל" שמושך אש. ניסיתי לשוב להפעיל את הסטן, אבל מפקד המוצב, דב ורטהיים, הורה על נסיגה, דרך המורד המערבי אל הוואדי שמפריד בין ירדה לאילת-השחר, נחל חצור, בערבית הוא ואדי א-שָׁבָּבִּיכּ, נחל החלונות. היה עלינו לרדת אל הואדי ולפנות שמאלה אל ראש-פינה. בדרך הנסיגה הלכנו בטור, דוד דיאמנד שהלך לפני בכה בקול רם, סיני, סיני, קונן. למען האמת, גם אני הזלתי דמעה. לא הבחנתי שהרובה שלי, שאני חתום עליו, וכתבתי עליו את שמי, איננו בידי. עם הרגשה נוראה של תבוסה, וכאב נורא על החברים שנהרגו, ראינו חיילים מהגדוד שלנו הולכים ובאים לקראתנו בטור עורפי בדרכם אל ירדה. מפקד הפלוגה שלנו, אדי שתדלר, הצטרף אלינו, וניסה לנחם אותנו, הוא שאל את דיאמנד, מה קרה לסיני. הוא הסביר לנו שאסור להניח לסורים להחזיק בירדה, שהיא עמדת מפתח, שעלולה לפתוח להם את הדרך לכיבוש איילת השחר, ולניתוקה של אצבע הגליל. לכן נשלחו החברים שלנו, להשתלט מחדש על המוצב. הם סיפרו שמצאו את המוצב ריק מאדם, אבל עם עשרות גוויות של חיילים סורים מפוזרים בשטח. מסתבר שגם הסורים ספגו מפלה, ועקב אובדן של עשרות חיילים פינו את המקום. אנחנו איבדנו 13 חיילים, כך אמרו לנו. ההיסטוריונים כתבו שבלילה שאחרי הקרב כבשנו את המקום מחדש. אני זוכר מעט אחרת.

לסיפור זו היו שני סיומים, אפילוגים. האחד החל בראש פינה, שם חיכו לנו החובש והרופא, הם חבשו לי שנית את האצבע והורו לי לצאת עם האמבולנס לבית החולים. בית חולים? בשביל האצבע? כן, אמר לי החובש, האצבע שלך מחייבת בית חולים. נסענו במין מכונית מאולתרת לבית החולים הסקוטי בטבריה. לידי שכב שרגא פיינגולד עם בטן פתוחה, יוסלה רייס פגוע בכל גופו, ואני עם האצבע שלי. ממש בדיחה. מה אכפת לך, אמרו לי, תנוח מעט, היו לך ועוד יהיו לך זמנים קשים...

בבית החולים שלחו אותי למקלחת. איזה יופי של מקלחת זו הייתה, היא שטפה את כל המשקעים של היום הנורא שעבר, אחות נחמדה טיפלה בי, עזרה לי להתפשט ולהתרחץ והלבישה אותי. היא ראתה משהו על הבגד שפשטתי ושאלה אותי אם הקאתי. לא, לא הקאתי, זה היה המוח של איתן שניתז על הבגד שלי. שלחו אותי לחדר טיפולים, היה שם רופא שגזר חתיכות עור שהיו תלויות על האצבע וחבש אותה בפעם השלישית. משם הלכתי לשכב במיטה שנתנו לי, על יד החלון. ראיתי על הארונית שלצד המיטה ספר. למרבה האירוניה  זה היה ספרו של רמארק "במערב אין כל חדש". ממש נחמד, זה ספר על הזוועות של מלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה בחזית הצרפתית-גרמנית. להפתעתי קראתי את הספר בשקיקה, איך אפשר להסביר זאת?

למחרת הייתה זו שבת. חברים מהפלוגה באו לבקר, שאלנו אותם מה היה עם זה ומה עם ההוא, מי יש ומי חסר. שאלתי על דניאל שן, ידידי הטוב ושכני לחדר בימים הטובים של לימודינו בטכניון, כולם התחמקו – לא יודעים. כשחזרתי אל הגדוד הוא היה שם. מסתבר שבמקום לפנות בואדי שמאלה הוא עלה על הגבעה ממול, והגיע לאיילת-השחר, הוא חשב שזה כפר ערבי. הוא ישן ליד הגדר כל אותו הלילה, בבוקר מצא את דרכו אל ראש פינה.

ביום ראשון בא הרופא, הוא רצה לשלוח אותי לבית הבראה, למה בית הבראה, שאלתי, אני לא צריך בית הבראה עם הפצע באצבע. הוא הסכים, ושלח אותי "בחזרה ליחידה לחופשה של שישה שבועות". מדהים. המפקדים שלי לא הסכימו, מה יש, אתה לא יכול לשבת באחד המשרדים של הגדוד? מודיעין, למשל? אמרתי, כן, אני יכול, אבל הרופא לא מרשה לי. התפשרנו על חופשה של שבועיים. כשחזרתי לגדוד סיפרו לי שמצאו את הרובה שלי.

האפילוג השני אירע כשחזרתי אל הגדוד, חיכה לי שם מכתב מפרופ' משה ברוור, מחבר האטלסים הידוע, אביו של איתן. סיפרו לו שבנו נעדר, לא יודעים מה היה לו, ויעצו לו לפנות אלי, האיש האחרון שראה את בנו בחיים. בבת אחת הבנתי מה הציק לי כל הימים האלה: אני חי והוא מת! כמה קל זה היה יכול להיות אחרת. היינו ביחד, כתף אל כתף, מול אותן סכנות, והנה – הוא מת ואני חי. חשבתי שאביו של איתן ודאי כועס עלי, או אולי אף עוין אותי על שאני חי ובנו מת. אבל לא כך היה. שלחתי לו מכתב מפורט עם כל מה שהיה. היה ברור לי שהאיש מבקש לקבל כל פרט, ולו גם קטן ביותר, על מה שאירע לבנו לפני שנהרג. קבלתי ממנו מכתב תודה נוגע ללב, תודה על החסד שעשיתי איתו שחילקתי איתו את כל מה שידעתי על גורל בנו ועל ימיו האחרונים. הוא שאל אם בשוך הקרבות אסכים לקחת אותו למקום שבו נהרג בנו. ודאי שהסכמתי. אמרו לי שזה היה מעשה אמיץ מאוד, אולי, בשבילי זו הייתה חובה קדושה. כשנפגשנו ראיתי שהוא היה איש נעים מאין כמוהו, ביקש, בשקט ובעדינות רבה, שאספר לו שוב מה היה ואיך היה, אבל שאל גם על מה שאירע לי במהלך המלחמה, בדאגה אמתית. נסענו לירדה דרך אילת השחר, בדרך עצרנו בבית הקברות הצבאי בראש פינה, שם היו קבורים בקבר אחים חללי הקרבות של אצבע הגליל. הפרופ' הדליק נר על המצבה הזמנית שעל קבר האחים, וקרא מהסידור שלו בלחש את הטקסט של קדיש ושל אל מלא רחמים. כשבאנו לירדה, הלכנו לשם ברגל, הראיתי לו את החפירה שבה נהרג בנו. הוא חזר על הטקסטים המקודשים בשקט מדהים, כאילו החליט לקבל את גזר הגורל. הערצתי את השקט שלו, על אף הכאב הנורא. מחמת ההתרגשות שאחזה בי היה לי קשה לעמוד במקום, אבל הייתי לידו כשקרא את הטקסטים שלו, ומיד אחר כך התחלתי להסתובב בשטח, כדי לפרוק את עומס המעמד והזיכרון, הוא עקב אחרי במבטו בדאגה, כדאי שתזהר, אמר לי, אולי יש מוקשים בשטח.

חזרתי לביקור בירדה כשחנכו את מצבות הזיכרון לחללי מלחמות הגליל, אחותו של איתן הייתה שם. היא אישה דתית, גרה באחת ההתנחלויות, לא היה לה די כוח או רצון לדבר איתי. אמרתי לה שלום והנחתי לה.